על פי המשפט הישראלי קיימת אפשרות לתבוע פיצויים בשל הפרת הבטחת נישואין, גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים.
בתי המשפט נהגו לקבל תביעות בגין הפרת הבטחת נישואין, ולפסוק פיצויים בגין עילה זו, כאשר היתה אינדיקציה ממשית ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחה שכזו. כגון: מקרים בהם קבעו הצדדים תאריך ברור לחתונה, נרשמו ברבנות, חילקו הזמנות ועשו הסידורים הדרושים.
הדילמה של בתי המשפט היתה האם מן הראוי להחיל את דיני החוזים על יחסים בין בני זוג ? והתשובה היתה כי עפ"י המשפט הישראלי הבטחה לנישואין היא חוזה מחייב לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, כדי לבחון האם באמת נוצר חוזה מחייב בין בני הזוג, ביהמ"ש בוחן האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי ? שאלה זו נבחנת על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.
בית המשפט העליון קבע כי כדי שניתן יהיה לתבוע בגין הפרת הבטחת נישואין, צריך להוכיח קיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים ושל כוונה ליצור התחייבות משפטית מחייבת.
הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחויבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין.
חשוב לזכור כי כאשר מדובר במערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד יחשבו כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בין אישיות ובין זוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפיה וללא התערבות המשפט.
לאור אופייה ומורכבותה של תביעה שכזו (הפרת הבטחת נישואין), והמשמעות החברתית הרחבה של תביעה מסוג זה על היבטיה, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל-עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.